פסק-דין בתיק ע"פ 3991/04

השופט י' עדיאל:

1.            המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים, על-פי הודייתו במסגרת הסדר טיעון, בת"פ 243/03 (השופט מ' רביד) בעבירות הבאות: גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק); נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - הפקודה); נהיגה בחוסר זהירות שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם וניזוק רכוש לפי סעיף 38 לפקודה ותקנה 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה); נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודה; אי עצירה לאחר תאונה לפי סעיף 62(7) לפקודה; סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק; ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) בצירוף סעיף 25 לחוק; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק; סירוב לבצע בדיקת שכרות לפי סעיף 64ב(ב) לפקודה בצירוף תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה.

2.            מעובדות כתב האישום, בהן הודה המערער, עולה כי המערער פרץ לרכב בתל-אביב, הניע את הרכב באמצעות מברג ונסע ברכב הגנוב, בהיותו שיכור ופסול מלהחזיק רישיון נהיגה. במהלך נסיעתו פגע המערער ברכב שעמד בצד הדרך. כתוצאה מהפגיעה הרכב האחר ניזוק, והנהג שישב בתוך הרכב נזקק לטיפול רפואי בבית החולים. לאחר הפגיעה, המערער איבד שליטה על הרכב, אך המשיך בנסיעה תוך שהוא חוצה צומת ברמזור אדום. שוטרים שהבחינו במערער החלו רודפים אחריו. הצטרף אליהם נהג הרכב שנפגע. במהלך המרדף המערער לא נשמע לפניות השוטרים לעצור, ואף הסיט את הרכב מצד לצד על מנת לגרום לרכב המשטרה לאבד שליטה ולמנוע את עקיפתו ומעצרו. השוטרים דיווחו בקשר על המרדף, והמשטרה הניחה בהמשך הכביש מחסומים קשיחים. בהתקרבו למחסום, המערער הסיט את הרכב לעבר שוטר שסימן לו לעצור בניסיון לדרוס אותו, והשוטר נאלץ לירות שלוש יריות לעבר הרכב. המערער המשיך בנהיגתו עם הרכב הגנוב עד שפגע במכוניות שחסמו את הכביש ונעצר. לאחר שנעצר ירד המערער מהרכב וניסה להימלט מהשוטרים שניגשו לעצרו, תוך שהוא מכה אותם ובועט בהם. השוטרים ביקשו לערוך למערער בדיקת שכרות, אך הוא סירב.

ההליך בבית המשפט המחוזי

3.            בבית המשפט המחוזי הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו נמחקה מכתב האישום עבירת אי ציות לתמרור, והמערער הודה בכתב האישום המתוקן. המערער ביקש, כמו כן, לצרף מספר תיקים שהיו תלויים ועומדים נגדו בבית משפט השלום ולהודות גם בהם. במסגרת תיקים אלו הורשע המערער גם בעבירות הבאות: פריצה לרכב לפי סעיף 413ו לחוק, גניבה מרכב לפי סעיף 413ד(א) לחוק, החזקת מכשירי פריצה לפי סעיף 413ז לחוק, שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק, ואחזקה של סם מסוכן לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א)(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

4.            בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו, במסגרת שיקולי הענישה, את חומרת העבירות בהן המערער הורשע ואת האינטרס הציבורי בגמול, הרתעה והגנה על קורבנות פוטנציאליים. בגזר הדין נקבע, כי מחוות הדעת הפסיכיאטרית שהגיש המערער עצמו ומתסקיר שירות המבחן עולה כי המערער מסוכן לציבור, חסר גבולות, אינו מבחין בין רכושו לרכוש הציבור, ואף עלול לפגוע בחפים מפשע. נהיגתו של המערער חרף הרשעותיו הקודמות ולמרות שלילת רישיון הנהיגה שלו, מלמדת כי הוא לא למד את הלקח, וההרשעות הרבות שצבר, אף שרובן אינן חמורות, מצביעות על זלזולו בחוקי התעבורה. מנגד, בית המשפט קמא זקף לזכותו של המערער את החיסכון בזמן עקב הודייתו, הבעת החרטה ואת הפגיעה הנפשית שנגרמה לו כתוצאה מפציעה בפיגוע חבלני ותאונה שעבר בה נהרג חברו. דינו של המערער נגזר ל - 5 שנות מאסר לריצוי בפועל; מאסר על תנאי לשנה; ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 12 שנה.

טענות הצדדים בערעור

5.            בא-כוחו הנוכחי של המערער, עו"ד בלום, אשר לא ייצג את המערער בפני בית המשפט המחוזי, ביקש במסגרת הערעור להתיר למערער לחזור בו מהודייתו בחלק מהאישומים בפני בית המשפט המחוזי. הבקשה נומקה בעיקר בייצוג רשלני על-ידי בא כוחו הקודם של המערער. במסגרת בקשה זו העלה עו"ד בלום טענות קשות נגד בא כוחו הקודם של המערער. בכלל זה נטען, שהייצוג המשפטי שניתן למערער היה "ייצוג מחפיר ורשלני", כי עורך הדין הביא את המערער ב"כפיה להודות בדבר שהוא לא ביצע", תוך ש"גייס את אחיו של המבקש, ויחדיו הפעילו עליו מכבש לחצים שבסופו של דבר הכניע אותו וגרם לו להודות בעבירות רבות, שביניהן עבירות שלא ניתן היה להוכיח או שהיה קיים לגביהן ספק גדול שיוכחו". בין העבירות האחרונות, מונה המערער בעיקר את אלו שעניינן בניסיון לדרוס שוטר, ניסיון לגרום לנהג ניידת המשטרה לאבד את השליטה ברכבו, תקיפת השוטרים בנסיבות מחמירות, וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כוונתו של המערער, נטען, הייתה לברוח מהשוטרים ולא הייתה לו כוונה זדונית לסכן את חייהם של השוטרים. הייצוג הרשלני, טוען המערער, התבטא גם בהגשת חוות הדעת הפסיכיאטרית, שכפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין, רק הזיקה למערער.  

           לחילופין טוען המערער כי העונש שהוטל עליו חמור, הן מבחינת משך תקופת המאסר שנגזרה עליו והן לעניין שלילת רישיון הנהיגה. נטען, כי בית המשפט המחוזי גם לא התייחס לתסקיר שירות המבחן הממליץ לקצוב למערער תקופת מאסר קצרה.

דיון

6.            כפי שציינו בהחלטתנו מיום 13.12.04, ראוי היה כי בטרם יועלו השגות אלו בדבר ייצוגו של המערער בפני בית המשפט, יפנה בא כוחו הנוכחי של המערער לבא כוחו הקודם ויבקש את תגובתו. משהדבר לא נעשה, ביקשנו אנו מבא כוחו הקודם של המערער להמציא תגובה בכתב להשגות אלו כלפי הייצוג. תגובה כזאת לא הומצאה לפנינו, למרות שלדברי עו"ד בלום, ההחלטה בנושא זה הומצאה לבא כוחו הקודם של המערער במועד בו ניתנה. יחד עם זאת, הבנו מעורך דין בלום שבא כוחו הקודם של המערער שלח אליו מכתב בנושא זה, שאת תוכנו עו"ד בלום לא הביא לידיעתנו. לא ברור לנו אם מכתב זה כלל תגובה לטענות המערער בעניין הייצוג. בהיעדר תגובה מפי בא כוחו הקודם של המערער, נדון בערעור על-פי החומר שלפנינו.   

חזרת נאשם מהודיה

7.            סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

           המחוקק לא פירש בסעיף זה מהם אותם "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו חזרה מהודיה. הפסיקה שדנה בסוגיה זו קבעה מספר קווים מנחים, גם אם לא ממצים, למתן היתר לנאשם לחזור בו מן ההודיה.

           ככלל, נפסק, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט רק בנסיבות חריגות (ראו: ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579; ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 616-621; ע"פ 763/03 שמואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 145, 152); י' קדמי על סדר הדין הפלילי (חלק שני, תשס"ג) 996-1002).

           נסיבות חריגות כאלו, אשר מצדיקות חזרה מן ההודיה, מתקיימות כאשר נופל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות הודייתו (ע"פ 1958/98 הנ"ל, בעמוד 621; ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 152). קיומו של חשש ממשי לכך שההודיה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי של הנאשם ייבחן על-פי מכלול הנסיבות הנלוות להודיה (ע"פ 763/03 הנ"ל).

           טענות נגד הייעוץ המשפטי שניתן לנאשם, יכול שיצדיקו, בעיקרון, חזרה מן ההודיה. הצדקה לכך תמצא, למשל, במקום שבו בא כוחו של הנאשם פועל מתוך מניעים זרים תוך הפרת אמונים כלפיו (ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 153). אולם, המלצתו של סנגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אינה מצדיקה מתן היתר לחזור מן ההודיה. בהמלצה כזאת אין פסול, כל עוד אין בה כדי לשלול את הרצון החופשי של הנאשם וכל עוד ההכרעה והבחירה החופשית אם להודות נשארת בידי הנאשם (ע"פ 945/98 הנ"ל, בעמודים 577-578).

           בבחינת הנסיבות הנלוות להודיה תבחן גם השאלה האם הודיית הנאשם נעשתה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו (ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 153; ע"פ 763/03 הנ"ל).